<h1>פירוש רבינו אליקים — יומא</h1>
<h2>דף יב.</h2>
[יומא מ"ט ע"ב] מהו שיכנס אחר, בשחיטתו ולא איבעי ליה לאייתויי פר אחרינא מדידיה. מי אמ', הא דכת' בזאת יבא אהרן אל הקודש. בפר וגו', הכי קאמ' אם מביאו לפר בעודו חי יצא, אבל לאחר שחיטה לא. ואפי' בדמו של פר, דאפי' לאחר שנשחט איקרי פר. נמנין, על הפסח אם צריכין לו. ומושכין ידיהן הימנו, אם רוצין למנות על אחר עד שישחט זה אבל לאחר שנשחט לא. ואם איתה, דלאחר שחיטה איקרי פר אפי' נשחט לימנו עליה עד שיזרק הדם, אלא (אלא) שמ' מינ' שחיטה עיקר ובפר אמרי' ולא בדמו של פר. לעול' אימא לך בפר ואפי' בדמו של פר, והכא גבי פסח להכי אין נימנין קודם שחיטה דאמ' קרא מהיות משה, דמדנקט לשון מהיות, משמ' מחיותה דשה, כל זמן שהוא חי נימנין עליו אבל לאחר שחיטה לא. אין פודין, במסכת בכורות [י"ב ע"א] קאי גבי פטר חמור דכת' תפדה בשה. כלאים, שה שבא מן התייש [ו]מן הרחל או מן האיל הבא על העזים. כוי, הבא מן התיש הבא על הצביה, התני מיהת ולא (בשחיטה) [בשחוטה] ואפי' בשה לאחר שנשחט אלמא דלאחר שחיטה לא איקרי שה, הכא לא איקרי פר. שה מפסח, מה להלן חי כדאמ' מחיותיה דשה, הכא נמי אף כאן אין פודין פטר חמור אלא בשה. זכר תמים וגו' ת"ל תפדה תפדה, פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וגו'. ריבה, אפי' אינו זכר תמים ובן שנה. אפי' אדכולהו נמי, כלומ' אימ' ריבה לפדותו אפי' בעגל ובחיה ובשחוטה וכול'. אם כן שה שה מאי אהני ליה, דמהך גזיר' שוה דממעטי להו לכולהו, דגבי פסח כת' מן הכבשים ומן העזים תקחו לאפוקי עגל חיה וטרפה וכלאים וכוי דלא חזו לגבי מזבח.
<h2>דף יד.</h2>
[יומא נ' ע"ב] חומר בזבח מבתמורה, כלומ' חומר בזבח מבתמורתו. נוהג ביחיד כבציבור, דיש בקר[ב]נות קרבן יחיד וקרבן ציבור. ודוחה, כלומ' ויש קרבן שדוחה שבת וטומאה. ועושה, כלומ' ויש קרבן שעושה (טומאה) [תמורה]. מה שאין בתמורה, דאין תמורה בציבור ואינה דוחה לא שבת וטומאה, [ו]אין תמורה עושה תמורה. חלה על בעל מום קבוע, שאם אמ' על בעלת מום קבוע זו תחת זו חלה קדושה עליה, דכת' טוב ברע או רע בטוב. ואינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד, שאפי' פדאו אינו יוצא מקדושתו אלא מש' אכילה לחוד שיכול לאוכלו, אבל אסור הוא בגיזה ועבודה, בין שקדושתו קדמה למומו קבוע, בין שמומו (קדמה) [קדם] לקדושתו. מה שאין כן בזבח, דשאר זבח שאינו תמורה אי מומו קבוע קודם לקדושתו פודהו והרי הוא כחולין לכל דבריו, אבל היכא דקדושתו קדמה למומו קבוע אם פדאו לא יצא מקדושתו אלא לאכילה בלבד, אבל אסור הוא בגיזה ועבודה.
<h2>דף ל.</h2>
[יומא ע"ח ע"א] מאי קמיבעיא ליה, דאמאי לא יהא מתיר בלא רשות, והא חכם בלבד [יכול] להתיר בכורות שיש בהם מום לאכילה. להתגדר, שבדבר זה יהו מכובדין יותר מן האחרים לפי שהן נשאים שלא היו מתירין בכורות אלא ברשותם. חקולא. למעלה מזקינו של זה, לפני רבן גמל' הזקן, זקינו של ר' שהיה שם. החשוד בדבר, דכהנים חשודין להטיל מום בבכור בזמן הזה לפי שאינו יכול לאוכלו בלא מום, ופלוגתייהו בבכורות [כ"ט ע"ב], ולפי שהוא עצמו כהן ר' יוסי היה שואל אם יכול לאוכלו, להתיר ולהעיד בבכור חבירו אם לאו.
<h2>דף לב.</h2>
[יומא ב' ע"ב] אלא אימ' כוליה קרא ביום הכיפורים כת', ופרה דבעיא פרישת ז' מנלן, בתמיה, מה להלן בצוואת זאת חוקת התורה פרה, דנין צואת פרה דלפני עשיה דברישא כת' זאת חוקת התורה אשר צוה והדר ויקחו אליך, והכא נמי במילואים דרישא כת' צוה ה' והדר לעשות, ואין דנין צוה דיום הכפורים דלאחר עשייה דכת' ויעש משה כאשר צוה ה' עשייה ברישא ביום צוותו הוי נמי צוואה דלפני עשייה דכת' בתריה להקריב את קרבניהם, ואימא דליבעי פרישת ז' קודם הקרבת שום קורבן כי היכי דחזינן למילואים. מאי נפקא מינה, כלומ' מאי איכפת לן אי לא דמי אהדדי הנך ב' תיבות צוה וצוותו, דלא ילפי' חד מחבריה. והא תנא דבי ר' ישמע' וכול', זו היא שיבה, מה ושב הכהן בתחילה חולץ וקוצה וטח ונותן שבוע להסגירו, אף ובא הכהן נמי דכת' בתריה חולץ וקוצה וטח ונותן שבוע להסגירו ואע"ג דלא דמו תיבות אהדדי גמרי להו אהדדי, הכא נמי נידון צוה מצוותו הני מילי דגמרי' מדלא דמי היכא דליכא מידי וכול'.
<h2>דף לג.</h2>
[יומא ו' ע"ב] דתני ר' חייה וכול', אלמא בועל נידה אינו כנידה. ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו, דקאמ' דלהכי מפרישין אותו שמא יבא עליה ותמצא כול'. הפרישהו מטומאת מת, דאיכא למיחש מש' קבר התהום, ואמאי אצטריך למימ' טע' מש' טומאת ביתו. ולח'ע' דהכי פריך דהפרישהו מטומאת מת ואמאי אמרי' לקמ' ואחיו הכהנים נוגעין בו שאין פרישתו אלא לקדושה בעלמ', היתר הוא בציבור דאמרי' במועדו אפי' בטומאה דאיש טמא נדחה לפסח שני ולא ציבור, ומטומאת מת הוא דמעטינהו קרא דלא לידחו ציבור מקמה, אבל טומאת זיבה ונידה לא, ולהכי מפרשי' לה מש' טומאת נידה. דחויה היא בציבור, דהיכא דאיפשר למיהדר ולמיעבד בטהרה, ואי לא איפשר דחינן טומאה מפני העבודה. כי פליגי, היכא בכולהו בית אב פליגי להדורי כול', אי מצרכינן להו לחזור ולהביא (טוהרי) [טהורים] מבית אב אחר שאינו יומו.
<h2>דף נג.</h2>
[יומא ס"ו ע"א] התינח שעיר, דבענן בן שנתו. פר מאי איכא למימ', דפר אינו פסול כשעברה שנתו, דהא קים לן דפר בן שתים מאי איכא למימ' במסכת פרה [פ"א מ"ב]. ועוד, אמאי ימותו לרעייה אזלי. רואין אותה כאילו עומדת בבית הקברות, דאין יכול כהן ליכנס לשם וליטלה קרבן ורועה. מש' תקלה, ימותו דדיל' אדמשהי להו עד יום הכיפו' אחר אתי להקריבם בשאר ימות השנה או אתי בהו לידי גיזה ועבודה. אין מקדישין בזמן הזה, דאיכא למיחש לתקלה שמא יקריבה. בהמה, אי בהמה היא שהקדיש או שהחרים תיעקר. אי זה עיקור, דקאמ' תיעקר. והיא מתה מאיליה, ברעב. אי תקלה דהקרבה, אפי' שאר בהמות נמי שדינם לרעות עד שיסתאבו ליחוש להקרבה. לעול' תקלה דהקרבה, ובשאר רועות נמי היינו טע' דלא חייש' לפי שאינן ראויות ליקרב כלל אלא רועה עד שתסתאב, ולפיכך מסיח דעתו להקרבה שלה ואין לחשוש שיבא לידי הקרבה, אבל בפר ושעיר של יום הכיפו' יש לחשוש הואיל ועתיד להקריבה ודעתו עליה, שמא יקריבנה קודם יום הכיפו', וגבי הקדשות שבזמן הזה נמי, הואיל ואין רועין מש' פסול שבהן אלא לפי שאין מזבח להקריב היל' דעתו עליהן כל שעה דסבר מהרה יבנה בית המקדש ואקריבם ואיידי דדעתיה עלויהו אתי להקריבם ולכך ימותו. ותקלה עצמה תנאי היא, דאיכא דחייש לתקלה ואיכא דלא חייש. בראשון, בפסח ראשון. בשיני, בפסח שיני. אל יקרב, דחייש אי משהי לה אתי לידי תקלה, ותנא קמא לא חייש. הא ר' והא רבנן, דהא דתניא יקרב לשנה הבאה ר' היא דיכול להיות ראוי לב' פסחים בלא עיברה שנתו, דכל בן שנה דכת' בקרא חשבינ' למניין ימות החמה דפסח בענן בן שנתו, והא דתניא לא יקרב לא מהדר אשיני אלא אלשנה הבאה ורבנ' היא. והתניא וכן המעות, דמעות שהפריש לפסחו ולא לקח בהן כלום בשנה זו יקרבו לשנה הבאה, ועל מעות נמי תניא אידך לא יקרב, והכא לא מצית למימ' הא ר' הא רבנן, דגבי מעות מאי עיברה שנתה איכא, אלא לאו ש"מ בתקלה פליגי, וגבי מעות איכא למיחש שמא יקח בהן קרבן בשאר ימות השנה היל' לא ישהה עד שנה הבאה אלא יהא להם דין מותר הפסח שהוא כשלמים.
<h2>דף נז:</h2>
[יומא פ' ע"א] כל השיעורין, של אכילת איסורין. (מטמאות) [מטומאת] אוכלין, דאוכלין אין מקבלין טומאה פחות מכביצה הואיל ושינה הכת' בטומאת אוכלין כדלקמ', לפיכך (טעו) [שינו] חכמ' בשיעורן. ראיה לדבר, דמשנינן בשיעור מש' דשני קרא במשמעו דיום הכיפו' שינו חכמ' בשיעורו, דכת' אשר לא תעונה דמצי למיכתב קרא אשר תאכל, דהא לא מיחייב כרת אלא אעינוי דאכילה כדאמרי' בריש פרקין [ע"ד ע"ב] אי זהו דבר שיש בו איבוד נשמה הוי א' זו אכילה. מה ראיה לדבר, בתימה דמדקתני ראיה לדבר משמ' דשינוי דלגבי יום הכיפו' לא הוי שינוי גמור, וליכא למילף בהדיא דראיה משמ' מידי דלא נהיר' כולי האי למילף מיניה אלא הכא הא שינוי גמור הוא ומצי יליף מיניה. ת' אי מהתם, בלא תעונה הוה אמינא לא הוי שינוי, דאורחיה דקרא הוא דאפקיה בלשון עינוי, דהא כולה פרשתא כתי' בעינוי ועניתם את נפשותיכם. ט"ן וח"מ מה ראיה, כלומ' ביום הכיפו' מאי כת' טפי מבטומאת אוכלין דילפי' לה מיניה הא כי היכי דשינה התם שינה נמי הכא, אצטריך, דאי מהתם מטומאת אוכלין הוה אמינא לא הוי שינוי דאורחיה דקרא הוא דקא משתעי. טומאת אוכלין מנלן, דהיכא שינה בהן הכת' במשמעו. מכל האוכל אשר יאכל, דדיברה תורה בלש' בני אדם, מכל האוכל אשר יאכל דלא אצטריך למיכתב אלא כל האוכל אלא מדכת' ב' זימני מכל האוכל אשר יאכל משמ' דנקיט שיעורא דאוכל הבא (הבא) מחמת אוכל, דביצה הוי אוכל ותרנגולת הוי נמי אוכל. גדי, קטן דאי נמי בא מחמת אמו שהוא אוכלין טעון שחיטה ובענן אשר יאכל בלא הכשר גופו. בן פקועה, הוי אוכל מזומן שאינו מחוסר שחיטה. ת' טעון קריעה, כדי להוציא את דמן בפרק בהמה המקשה [ע"ד ע"א]. בר יוכני, היינו עוף גדול, כדגרסי' בפרק אחרון דבכורות [נ"ז ע"ב] שפעם אחת נפלה ביצתו וטבעה ששים כרכים ושיברה שלש מאות ארזים. תפשתה מרובה כול', מידה, דמודדין מידה כלה ואין מודדין במידה שאינה כלה. ביעתא דציפרת, עוף קטן ביותר ונקרא מיצרון, ת' זוטר טפי. ר' אבהו דידיה, דלאו משמיה דר' אלעז'.
